סוף שבוע מתייוון

אתונה, דווקא בחורף, נחשבת לאחת הערים התוססות באירופה. לא פחות מ-3,000 מועדונים של מוזיקה יוונית פועלים בעיר עד השעות הקטנות, ובין המבלים לא מעט ישראלים

בחורף - כשבירות אירופה מתרוקנות מתיירים ונכנסות לתנומת חורף - אתונה, הנמצאת מכאן במרחק טיסה קצרה בלבד - מתמלאת חיים. מאז 2004, אז אירחה את האולימפיאדה ועברה מתיחת פנים רצינית לקראתה, השתנה משהו בעיר. היא הפכה הרבה יותר מודרנית, נוחה ונגישה גם לתושביה המקומיים וגם לתיירים הרבים הנוהרים אליה.

בהתחלה פורעים כמובן את החוב לאטרקציות הקלאסיות - הפארתנון, הארכתיאון (המוכר בזכות ששת עמודי התמיכה המרשימים בדמות נשים), תיאטרון דיוניסוס העתיק ועוד. אחר כך מטיילים בסמטאות הצרות של רובע הפלאקה, אחר כך עושים קצת שופינג (ההיצע אינו נופל מזה של כל עיר מערבית מודרנית אחרת באירופה!). אבל ענייננו הפעם אינו אתונה של היום, אלא אתונה של הלילה. בזכות ההווי הלילי הסוער ומקומות הבילוי שלה היא נחשבת היום לאחת הערים היותר תוססות באירופה כולה. משהו שלא ידענו ולא העלנו על דעתנו - עד שלא חווינו אישית. שלושת אלפים, לא פחות, מועדונים פועלים באתונה. בכולם מתנגנת מוזיקה יוונית לסוגיה, והקהל שר עם הזמרים ורוקד בהתלהבות לצלילי הנגינה והשירה עד השעות הקטנות של הלילה.

כבר לא שוברים צלחות

היוונים בכלל, אך האתונאים בפרט, אוהבים מאוד לצאת לבלות כך שמרבית המקומות – הטברנות, הברים והמועדונים הגדולים והקטנים, הידועים והאלמוניים - תמיד מלאים, בכל עונה. מועדון נחשב לקטן כשהוא מכיל 300 איש, ולמועדונים הגדולים יכולים להיכנס בין 700-2000 איש.

לאן ללכת? המועדונים וחיי הלילה מתרכזים באזור פסירי, שהיה בעבר מוקד של פשע וזנות, והפך להיות למוקד חיי הלילה של אתונה. הרבה מקומות בילוי אפשר למצוא גם ב-Gazi שברובע Rouf, שבעבר אכלס מפעל מתכת, שכיום הוא מרכז אמנות. אזורExarchia הוא מוקד סטודנטיאלי שמציע מקומות באווירה צעירה וחתרנית-משהו.
רובע Kolonaki נחשב לרובע העשיר והנוצץ וממוקמים בו ברים אופנתיים.
בין המועדונים המומלצים: Iera Odos , Vox , Rex , Athinon Arena ועוד.

אחד הבונוסים של נסיעה בסוף-שבוע הוא החיבור לוויקאנד האתונאי. יציאה בשישי-שבת נחשבת מאוד ביוון. מאות זוגות יוונים (וגם יחידים) ממהרים לבילוי. נשים לבושות בהידור בשמלות נוצצות עם מחשופים נדיבים, גברים באפודות צבעוניות. בסביבות עשר בערב מתחילים המועדונים להתמלא. האווירה הולכת ומתחממת ככל שהקהל שותה, מתלהב, שר ורוקד כל הערב, עד השעות הקטנות של הלילה. בהתחלה יושבים לשולחנות ושותים יין, הרבה יין (מחיר כניסה לזוג הכולל בקבוק יין הוא 65-85 אירו) או וויסקי (מי שידו משגת) ואוכלים פיצוחים ופירות. לאחרים יש מקומות בעמידה בלבד (מחיר כניסה בעמידה הוא 15 אירו).

בסביבות 11 בלילה עולים זמרי החימום, ורק לאחריהם הזמרים המוכרים יותר. כולם מחכים להופעתם של הזמרים המוכרים המפורסמים. כשאלה עולים לבמה, הקהל מצטרף לשירה (הם בדרך כלל מכירים את מילות כל השירים), רוקע ברגלים, מוחא כפיים לקצב המוזיקה ורוקד באקסטזה ברחבה, בין השורות, במעברים, ולעתים גם על השולחנות. ככל שהערב מתקדם הופכים השירים מוכרים יותר ויותר והקהל משולהב כולו ויוצא מגדרו בהתלהבות.
בניגוד לציפיותי, את המנהג העתיק של שבירת צלחות בלהט זנחו זה מכבר במועדוני יוון. בין השולחנות מסתובבות מוכרות פרחים, זרי ציפורנים, בדרך כלל. ככל שהזמר ידוע יותר ואהוד יותר, זרים רבים יותר נקנים לכבודו. הנערות מניחות את הפרחים על מגש, ניגשות אל קדמת הבמה מפנות את תשומת לבו של הזמר, ומצביעות לעבר מי ש"שם עליו כסף".
במועדונים כמו ספדונה, למשל, שיש בו מקום ל-400 צופים, הקהל מצטרף אל הזמרים ורוקד על הבמה עצמה.
כשעולה לבמה נגן הבוזוקי הידוע ביותר ביוון, חריסטוס ניקולופולוס, כל הנגנים קמים לכבודו, ומיד -
כאילו ניתן אות - נוחת על הבמה מטר של פרחי ציפורן לבנים ואדומים ומככסה אותה.                                                                                             
שיגעון ישראלי
את המועדונים גודשים בעיקר מקומיים, אבל גם תיירים אוהבים להצטרף. באופן לא מפתיע, אפשר למצוא גם הרבה ישראלים, שלשיגעון המוזיקה היוונית שלהם כמעט אין אח ורע בקרב לאומים אחרים. במיוחד מאז שנות ה-80 גברה הפופולריות של המוזיקה היוונית בארץ, ועוד יותר מאז שתורגמו שירים יווניים כמו "שיר השיירה" ("כשנבוא") של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב, שירים של יהודה פוליקר, חיים משה ואחרים. גם תוכניות הרדיו והטלוויזיה של ירון אנוש ושמעון פרנס עשו רבות לקידום המוזיקה היוונית בארץ, אבל לא רבים יודעים שבישראל פועלות גם כמה וכמה תחנות רדיו אינטרנט שמשדרות מוזיקה יוונית כמו רדיו יאסו, רדיו איליוס ונוספות, המופעלות בידי מתנדבים וזוכות באהדה רבה.
המלצות המומחים הן להעדיף את המועדונים הקטנים, המקומיים יותר, ולא את אלה הגדולים והממוסחרים. האותנטיות של המועדונים נהדרת, אבל יש לה גם חיסרון: ברובם מדברים יוונית בלבד, הם מתמלאים מהר ולפעמים קשה להשיג מקומות, לכן מומלץ להזמין מראש. קשיי ההתארגנות הללו עוררו מן הסתם יזמים "לתפור" טיולי סוף שבוע ליוון שיענו על הצורך.
הגורם המרכזי בתחום הוא ה"מרכז לתיירות בינלאומית", שמבצע את ההזמנות עבור הלקוח,
וגם מוציא סופי שבוע מודרכים. סופי השבוע הללו , מונחים על ידי מדריכים מנוסים המובילים את הנופשים בין המועדונים בשעות הלילה (ויוצאים לסיורי היכרות עם העיר בשעות אחר הצהרים). בין השמות הידועים הם ירון אנוש ואנג'לו רפאל, שניהם אנשי רדיו ומוזיקאים המתמחים במוזיקה יוונית (רפאל הוא גם יליד יוון), גם הגיאוגרף שועי אדומי וד"ר יוסי פז, מרצה למיתולוגיה השוואתית הם אחדים מהמדריכים המלווים את הטיולים החווייתיים האלה.

ועוד כדאי לדעת שלבילוי סופי השבוע האלה יש התנהלות שונה לחלוטין מזו של סופי שבוע תיירותיים מקובלים. זה הולך ככה: מבלים לילה סוער במועדון, הולכים לישון לפנות בוקר, ישנים עד לשעות הצהרים, יוצאים לאכול בטברנה מקומית, מסיירים מעט בעיר ואז מקנחים כמובן בעוד לילה של ריקודים והאזנה למוזיקה.

יש גם אנשים פרטיים, חובבי מוזיקה יוונית שמכירים את הסצינה, ומוציאים גם הם טיולי טברנות. חלקם נסעו הרבה פעמים, לקחו איתם חברים ומכרים ולאט-לאט התמקצעו בתחום. אחד מהחובבים שהתמקצעו הוא אפי לב, שהתוודע לדבריו לעולם הטברנות במסגרת עבודתו במשרד החוץ. אחרי כמה שנים שבהן עשה בשגרירות ישראל בניקוסיה ובמספר רב של ביקורים מקצועיים ביוון, נשבה בקסמי הטברנות, כהגדרתו. לב טוען שבטברנות ביוון העיקר הם הזמרים, בעוד שבטברניות היווניות-קפריסאיות העיקר הוא הריקודים ו"עשיית השמח". אישית, הוא מעדיף את הטברנות הקפריסאיות, אבל לאור הביקוש הוא לוקח קבוצות קטנות של מטיילים גם ליוון (leshok@012.net.il).

גלובס, מוסף סוף השבוע G, ינואר 2009