אין סוף לסקרנות

מוטי קירשנבאום עקב בשמורת סרנגטי בטנזניה אחר עדרי גנו, אריות וצבאים - הוא תיעד את סיפורם בעוד אחד מסרטי הטבע המיוחדים שלו

פעמיים בשנה עוזב מוטי קירשנבאום את כל עיסוקיו ואת כיסא המנחה לצידו של שותפו ירון לונדון ובמשך שבועיים מבלה באפריקה. כך הוא נוהג בעשר השנים האחרונות. כל מסע כזה מניב סרט טבע רגיש ומלא הומור כמו שרק קירשנבאום יודע לעשות.
ניסיון ראשון לקיים ריאיון עם קירשנבאום נעשה ביום שפורסמה הידיעה על כך שבקונגו נמצאו 125 אלף גורלות מישור שאיש לא ידע על קיומן והן התגלו באזור שאיש לא נכנס אליו עד כה. הוא יושב בחדר עריכה ומכין כתבה למהדורת "חדשות 10" של אותו ערב. הרי ברור מעל לכל ספק שאם יש מישהו שצריך להכין כתבה כזו זה הוא. "זו ידיעה מרעישה, ידיעה שפותחת מהדורות חדשות בעולם. זה פנטסטי. עד היום היה ידוע שמספר גורילות המישור בכל העולם אינו עולה על 50 אלף והנה תגלית שכזו - פתאום יש עוד 125 אלף, זה דבר עצום", הוא מתלהב, חוזר אל הטקסט שכתב, מקליט - ודוחה כמובן את הריאיון.
אהבתו לטבע והסקרנות אינן יודעות שובע. מה עוד, שכפי שהוא אומר: "ש כל כך הרבה מה לגלות. אנו לא יודעים את הכל על כדור הארץ שאנו חיים בו", הוא גם באמת ובתמים מתאהב כל פעם מחדש בבעלי החיים שהם נשוא כתבותיו וסרטיו. "זה תענוג עצום לנסוע לאפריקה, להציב חצובה, לשבת ולהתבונן כך בשקט במשך שעות במה שמתרחש שם לפניך. החיות האלה, ההתנהלות שלהן, ההתנהגות, העושר הזה, הצבעים".
"לטרף נולד", הסרט שיצר כעת, הוא סרט הטבע החמישי שלו שצולם באפריקה. הוא מתמקד בעדר גנו בשמורת סרנגטי הענקית שבטנזניה, לא רחוק מגבול קניה. בג'יפ עם בנו נועם, מלמה וחצובה, במשך כעשרה ימים בחודש פברואר - הם מתמקדים בהמלטות של עדר הגנו ומתעדים אותן ואת ההתרחשות בשמורה, בכלל.
שני אריות
התקופה שבין דצמבר אפריל מדי שנה היא תקופה אידאלית לספארי - כשני מיליון בעלי חיים מכסים את מישורי סרנגטי - עדרי גנו, אריות, זברות וצבאים", הוא מסביר התרגשות אמיתית. "אמנם עדרי הגנו האלה הם בעיצומה של הנדידה מטנזניה לקניה אך באותה תקופה של השנה הם נהנים בשמורה מצמחייה רעננה שצמחה לאחר הגשמים, ולכן שוהים שם. חודש פברואר הוא חודש מסעיר במיוחד - במשך שבועיים וחצי מתרחשת ההמלטה ההמונית של הגנו - עד 8,000 עגלים נולדים מדי יום (וסך הכל כ-400 אלך המלטות), ואלה הופכים מיד לטרף לאריות, לצבאים ולצ'יטות ("ולכן גם קראתי לסרט - 'לטרף נולד'). זהו פשוט מחזה לא ייאמן. מרשים מאין כמותו, אין הרב דברים בסדר גודל כזה, אלפי חיות בתנועה - זה מדהים".
התוצאה, כאמור, היא סרט מרתק שלא נעדר מ"התכתבויות" עם המציאות. ירון לונדון שלא היה עם קירשנבאום בטנזניה, בכל זאת נוכח בסרט, שואל מדי פעם שאלות קנטרניות משהו כמו "ממה אתה בורח מוטי"?, ומוטי אינו מתחמק. ועוד יש בסרט סוג של הקבלה משעשעת ומתבקשת בין צמד אריות קשישים בשטח שהמצלמה עוקבת אחריהם - ובין הזוגיות שלו ושל לונדון. בסוף הסרט הוא אף אומר שבסוף עוד יחליטו "לתת לשני האריות האלה תוכנית טלוויזיה".
ואפרופו טלוויזיה: הרי אי אפשר שלא להחליף כמה מילים על טלוויזיה עם מי שקיבל פרס ישראל, וחתום על הצלחות מכוננות בתולדותיה. הוא לא ממש עושה השוואות לערוץ 1, המציאות השתנתה. מתוכנית האקטואליה עם לונדון הוא נהנה הנאה רבה, על ערוץ 10 יש לו רק מילים טובות לומר וכך גם על צוות התוכנית. "אנשי הערוץ הם אנשים צעירים מלאי רצון טוב עוזרים ומקלים. אין דבר שאני מבקש ולא מבוצע מיד ועל הצד הטוב ביותר". הרבה מחמאות הוא מחלק לעורך התוכנית אבי אלקלעי, "הוא עורך מצוין. בזכותו התוכנית שלנו קיימת, הוא המציא אותה. בתחילה תכננו בערוץ לעשות תוכנית שתהיה דומה לתוכנית של טד קופל, אבל אז אלקלעי פגש אותנו והחליט על הפורמט הזה, ואכן זו התוכנית".
"חייב לצאת, להתרחק מהאקטואליה"
התחקות אחר נושא לסרט טבע, הנסיעה והצילום הם מבחינתו חופשה במובן הכי רחב של המילה. "אני חייב לצאת להתרחק מהאקטואליה, לנקות את הראש ולהמשיך לגלות את הדברים המרתקים האלה שהעולם מציע. אני עושה את זה באדיקות פעמיים בשנה - הייתי כבר בנמיביה, בקניה, בטנזניה, באוגנדה, באנגולה, גם בקווקז ובגיאורגיה הייתי. כיום כל תהליך התיעוד השתנה, הכל הפך פשוט יותר. זה בכלל לא דומה בשום דבר לסרבול שהיה פעם", הוא מסביר, "אין צורך לסחוב ציוד כבד. יש לי מצלמה קטנה יחסית ולא יקרה, ואני מצלם לבד. בדך כלל אני חוזר עם כ-15 שעות מצולמות, עושה את הלוגינג של החומרים בעצמי ומגיע לחדר העריכה עם סרט מוכן - זה כיף עצום. אתה לא תלוי בכלום. אני נהנה מאוד ולא מוכן לוותר על זה בשום אופן".
החודש ייסע שוב קירשנבאום לאפריקה, הפעם לדרום אתיופיה, שם הוא מתכוון לצלם את אנשי שבט האומו שסיכות וחישוקים תקועים באוזניהם, בשפתיהם, בפיהם ובסנטרם - והפעם יתמקד בזווית האנושית, האנתרופולוגית, "כי זה הרי עולם הולך ונעלם, וגם הצד האנושי מעניין אותי מאוד", הוא מוסיף.
אם תשאלו אותו מה בעצם מניע אותו יענה מיד: הסקרנות. כל זמן שהיא קיימת יש לי תמריץ ואנרגיות להמשיך לנסוע, לראות ולחוות. אם חלילה היא תיעלם, אדע שהזדקנתי".

אטמוספירה ספטמבר 2008