עף לו עם הרוח

לצ'סקה ארנה בפראג, שנחשב לאחד האולמות הטובים ביותר באירופה, הגיע קהל שמנה כ-22 אלף איש, בני כל הגילים, כדי לראות הופעה של בוב דילן, מי שנחשב לאמן שהביא רוח חדשה לעולם המוזיקה האמריקאי.

חוויה נוסטלגית בעיקר

ערב נסיעתי לפראג, להופעה של בוב דילן, ראיתי בטלוויזיה במקרה (או שמא לא במקרה, כי הרי כידוע דבר אינו מקרי) - סרט על ג'ואן באאז. היא מספרת בו על המפגש הראשון שלה עם דילן בשנות השישים, כיצד התאהבה בו מיד אחרי ששמעה כמהמשיריו וכיצד הפכו מהר מאוד ל"אייטם", כדבריה. ועוד היא אומרת שדילן היה תמיד מסתורי והיה בו משהו אפל, אבל הכישרון שלו כבש אותה,"הוא היה האיש שכתב את המילים והלחנים המדהימים ההם. כבר אז היה אגדה".

כשדילן נבחר בעיתוני סיכום המילניום כאחד האנשים החשובים במאה ה-20 אמר עליו ברוס ספרינגסטין שהוא האמן שהביא רוח חדשה לעולם המוזיקה האמריקאי. היה לו חזון וכישרון והוא שינה את פני הרוקנ'רול לנצח". בסרט הקולנוע "אני לא שם", מציג הבמאי טום היינס שש דמויות שונות שמרכיבות את סיפו של רוברט אלן צימרמן שמדגדג את ה-70 (יליד 1941, ביוגרפיה אחת מן הסתם אינה מספיקה. כבן למהגרים יהודים (סבתו הגיעה מאודסה עשה דילן לא מעט נסיונות, כמו למשל, לנסות להתקבל לקיבוץ בישראל (בשנות השבעים, ותארו לכם שזה היה קורה...), להתנצר לרגע, לחזור ליהדות ואפילו להתקרב לחב"ד, אבל במקביל, כל חייו ידע כיצד להמשיך ולטפח בהתמדה את התדמית של איש מיוחס וביישן (שבתוך תוכו, כמובן, מודע היטב בכל זמן נתון לממדי ההערכה שהוא זוכה לה).

בספר האוטוביוגרפי שלו "כרוניקות" (2007) הוא מנסה להסביר שאף על פי שהוא נתפס כאיש של מילים,הרי הוא רואה את עצמו כמלחין וכמוזיקאי. בלי קשר לכך ברור לנו מעל לכל ספק שמדובר באושיה תרבותית שמצליחה להסתיר היטב את העובדה שהיא יודעת לבנות מיתוסים וגם לשמר אותם.

ב-2009 ראה אור האלבום ה-33 שלו Together Through Life,שהמבקרים שיבחו עוד בטרם שחרר את כל שיריו וכל מומחי דין ראו בו פסקול שהחזיר את דילן הגאון אחרי שנים רבות שבהן כאילו נעלם.

כמעריצה שפויה, שהחמיצה את הופעותיו כשהיה פרפורמר ענק, החלטתי הפעם באיחור של שנים רבות לעשות את הגיחה הזאת לצ'סקה ארנה בפראג, שנחשב לאחד האולמות הטובים ביותר באירופה. לאולם נהרו מכל העולם כ-22 אלף איש בני כל הגילים. כ-6000 איש קנו כרטיסים בעמידה והם התרכזו ליד הבמה, מנופפים בידיהם, רוקדים ושרים מנסים להלהיב את עצמם, כראוי לקונצרט בסדר גודל שכזה.

יודעי דבר שעוקבים אחר הקריירה של דילן וראו כבר הופעה או שתיים שלו מספרים שתלוי באיזה המצב רוח "תופסים" אותו, ההופעה תיראה בהתאם.

ובכן, בהופעה בפראג הוא כנראה היה במצב רוח של "טוב התחייבתי, אז אעשה את הקטע שלי ואתפטר מהעניין". או "רציתם לדעת שאני חי, אז הנה אני" (מחק את המיותר).

נכון שקונצרט מוצלח הוא לאו דווקא פונקציה של הלך הרוח של האמן, ואם הוא חביב או אדם סימפתי. הקהל בא לחוות חוויה מעשירה עד כמה שאפשר - אבל כזו גם שאינה, ואינה יכולה להיות, מנותקת מ"ידע קודם.

דילן עלה לבמה לבוש בחליפה כהה, מכנסיים עם בפס לאורך הרגל, ז'קט רכוס ולראשו כובע אוסטרלי בהיר. להקת נגני הליווי הקבועה שלו בחליפות בהירות זהות. האקוסטיקה משובחת, העיבודים האינסטרומנטליים בהחלט מרשימים, קולו הצרוד והמאנפף של דילן נשמע היטב (אולם את המילים אי אפשר להבין אלא אם אתה מעריץ שריף שמכיר כל שורה מהטקסטים שלו בעל פה). הוא ליווה עצמו לסירוגין בגיטרה חשמלית, ניגן על הקלידים ולעתים ניגן קטעים שלמים במפוחית (שהיו מרגשים למדי). אף לא ברכת פתיח, אף לא דברי קישור, אף לא פנייה אחת לקהל, שום תודה. דילן ירד מהבמה כפי שעלה לאחר ששר 17 שירים בדיוק (מרביתם אינם מוכרים). הקונצרט בצ'סקה ארנה בפראג הסתיים לאחר פחות משעה וחצי.

האם מיתוסים תמיד סופם להתנפץ? במקרה של בוב דילן עדיף אולי להמשיל ולהעריץ אותו על ידי האזנה לאלבומים.

אטמוספירה גיליון 143, יולי 2010