"יום אחד תגיע לאוסקר"
שלמה בראבא בתקופה טובה במיוחד, תקופה שבה הוא מוכן לקחת סיכונים, להשתחרר ולהיפתח. כעת הוא מוביל את הקמפיין החדש של אל על לרגל השקת מחלקת "תיירים פלוס". ראיון בלתי צפוי / דבורה פישמן
כשתקראו את הכתבה הזאת תדעו כבר ששלמה בראבא מוביל את הקמפיין החדש של אל על לרגל השקת מחלקת "תיירים פלוס". נדמה שאין מי שיכול להוביל את הקמפיין הזה טוב ממנו. הפניה של אל על "תופסת" את בראבא בתקופה טובה במיוחד, תקופה שבה הוא "מוכן לקחת סיכונים, להשתחרר ולהיפתח". תקופה שבה ברזומה שלו נרשמה כבר צעידה על השטיח האדום, הופעה בתוכנית טלוויזיה נצפית ביותר וגילום תפקיד (שאינו מובן מאליו) בתיאטרון.
שמחנו מאוד להזדמנות להיפגש עם בראבא ומצאנו אותו כמרואיין אסוציאיטיבי מאוד (איך לא?), מצחיק מאוד (איך לא?), אבל באופן מפתיע זה כלל לא מקשה על השיחה, היא דווקא מלאת הומור, חן רב ועניין.
כבר 35 שנה, עוד מאז ימי "זהו זה", אנחנו מכירים אותך ומעריכים את המעלות העצומות שלך כקומיקאי. נדמה שדווקא תפקיד דרמטי בקולנוע ב"הערת שוליים" הפך אותך לכוכב בינלאומי וחשף אותך ל"דור שלא ידע את יאצק".
"מתברר שהקלישאות נכונות. איפה שאתה לא מצפה – זה קורה. במקומות של החולשה שלך, במקומות שאתה פוחד לגעת – שם הכוח שלך. והכי חשוב להקשיב, כי שולחים לך כל הזמן הזדמנויות. אני מודה שבשנים האחרונות אני מקשיב יותר.
בא במאי שלא הכרתי (יוסף סידר), והציע לי תפקיד שמעולם לא עשיתי כמותו. הוא אמר לי 'אתה ידוע כדברן כפייתי וכשחקן מוחצן. הייתי בהצגה שלך – "מעגל הגיר הקווקזי" בקאמרי – וההרגשה שאתה מעביר כשאתה מופיע על במה היא של מישהו רדוף ומאוים, כאילו גרמנים מכוונים אליך נשק ואומרים "אם תפסיק להיות מעניין ומצחיק – אנחנו נירה בך". אתה לא נח לרגע, כל הזמן זיקוקי דינור אמביציוזיים כאלה. אני רוצה להציע לך משהו שונה לגמרי'".למה דווקא גרמנים?
"אותי את שואלת למה דווקא גרמנים? כל יום הפוליטיקאים שלנו משתמשים באופן ציני בשואה בכל תחום כמעט. אבא שלי היה אומר – 'המוח הוא איבר נהדר. הוא מתחיל לעבוד כשמתעוררים בבוקר ומפסיק לעבוד כשמגיעים לשלטון'. כל המדינה הזאת מתנהלת כאילו הגרמנים עצרו את הרכבת לאושוויץ ואמרו 'חבר'ה, קחו הפסקה, תתרחצו, תתחתנו, תקימו מדינה. ברגע הכי לא צפוי אנחנו נחזור עם הכלבים – וחזרה לרכבת'. מדינה שלמה בפוסט טראומה במחלקה הסגורה, פלא שאנחנו עושים דברים משונים? אגב, אימא שלי סיפרה שבכניסה לקרמטוריום באושוויץ היה שלט קטן למטה: 'זהירות מדרגה'... כרגיל נסחפתי, זה אמור להיות ראיון שמח. מה פרסים אוהבים לאכול? ממולאים ריקים. לאבא שלי היו בדיחות ישנות כאלה. למשל הוא סיפר 'למה משה הסתובב עם בני ישראל 40 שנה במדבר? כי הוא התבייש לצאת איתם לרחוב'. איפה היינו, תזכירי לי..."
יוסף סידר, הציע לך תפקיד....
"אה, כן. למה הסכמתי לעשות תפקיד כל כך רחוק ממני – לא מדבר, שותק, עצוב, מופנם? אני בתקופה שבה אני אומר לעצמי 'הזמן קצר והאירנים רבים. מתי תסתכן אם לא עכשיו? תתחבר לילד הפנימי שמזמן לא היית איתו בקשר. תתחבר ללב'. רוב החיים יש לי בראש ועדה שמנהלת אותי. כל פעם שצריך להחליט משהו – הוועדה מעמידה את הנושא להצבעה. יש דיונים בתוך הראש, יש טיעונים בעד ונגד: 'זה לא הזמן המתאים, מה עם החובות? מה יגידו השכנים?' כמעט תמיד הוועדה מחליטה לרעת הלב. קרה לי נס והחלטתי לפטר את הוועדה, להפסיק לפחד. להחליט לפי מה שמרגיש לי נכון. וכך החלטתי לעשות בתיאטרון הקאמרי דווקא הצגה שהזהירו אותי שהיא עלולה לא להצליח, במקום ללכת על עוד שלגר בטוח כמו בעבר. מעניין שדווקא ההצגה הזאת – 'מעגל הגיר' – הצליחה בסופו של דבר יותר מכל הצגה שעשיתי. כשסידר פנה אליי עם התסריט של 'הערת שוליים', אף על פי שמבחינתי זה היה מסע אל הלא נודע – אמרתי כן. והנה, דווקא סרט אקדמי, איכותי, לא מסחרי ולא סקסי – הביא אותי לשטיח האדום. אתה לא יודע איפה זה מחכה לך. לא במקומות הנוחים והמוכרים".
בחירה נכונה של תפקידים היא הדבר הקריטי ביותר לשחקן. נדמה שלאורך כל הקריירה שלך השכלת לבחור בתפקידים שתואמים את יכולותיך הוירטואוזיות. זה נעשה באופן מושכל? מחושב? אינטואיטיבי?
"אני זוכר שראיתי ראיון עם מנכ"ל חברת סוני, שהיא אחת החברות המצליחות ביותר בעולם, והוא נשאל איך הוא מקבל החלטות. הוא אמר 'יש לי האנליסטים הטובים בעולם, הם נותנים לי את כל החומר הכי מקצועי והכי מעמיק, אבל לבסוף אני יוצא למרפסת, ומה שאני מרגיש – זה מה שאני עושה. הרבה פעמים זה מנוגד לכל הכלכלנים והידענים, וזה סוד ההצלחה של סוני. אבל אל תצטטו אותי, כי אכחיש שאמרתי דבר טפשי כזה'. אגב, הסרט 'הערת שוליים' זו הצלחה כלכלית ואמנותית בכל העולם. שגריר ישראל בהונגריה למשל, התקשר אליי אתמול והזמין אותי להקרנה חגיגית. בארצות הברית הסרט עשה כבר שני מיליון דולר, וזו רק ההתחלה. לא יאמן. סרט בלי מרדף מכוניות ובלי שדיים, סרט כל כך ישראלי. אפילו בקופנהגן הוא להיט".
"'הערת שולים' הוא סיפור אישי של במאי שהיה נאמן לאמת שלו. הוא לא ניסה להיות פופולרי ולמצוא חן. זה סיפור על יחסי אב ובן. אני זוכר שכשהסרט התקבל לפסטיבל קאן, סידר הזמין את אביו להקרנת הבכורה החגיגית בריביירה הצרפתית. אלפים בקהל עמדו והריעו, ואבא של סידר – זוכה פרס ישראל בעצמו – התרגש מאוד והם התחבקו. באותו רגע קינאתי בו, והצטערתי שאבא שלי לא זכה לנחת הזאת", אומר בראבא בתחושת החמצה. "אבא שלי ויתר על משפחתו הדתית כילד בן 15 והצטרף לקבוצת צעירים חילוניים זרים שנסעו לקצה העולם כדי להקים מדינה חדשה. זה היה הרבה לפני השואה. החלטה אידיאליסטית רומנטית, אמיצה. זה בלתי נתפס. הוא הגיע לפה בשם יצחק ואנשים קראו לו יאצק, לימים השתמשתי בדמות הזו לרעה. אבי רצה להיות שחקן, אבל כדרכם של הורים מסוימים, משלא הצליח להגשים זאת – ביקש להגשים את עצמו דרכי. בגיל 4 הוא תלה עליי אקורדיון, וכשהייתי בן 7 (אז לא הייתה טלוויזיה, היינו יושבים בערב ומסתכלים על אבטיח שעות – לאבטיח היה רייטינג), ביום העצמאות העשירי למדינת ישראל אבי הביא אותי לבמה המרכזית בגן המלך בנתניה וניסה להכניס אותי ב'פרוטקציה'. 'תכניס את הילד!', הוא צרח על עמוס מהעירייה, אחד בלי יד – זו הייתה אופנה באותה תקופה. בכלל אבא שלי היה איש שצורח. ממנו ירשתי כנראה את ההפרעה הזאת.
אשתי לא סבלה צעקות, היא הייתה אומרת לי 'תצעק בחוץ'. אני זוכר שהייתי מזמין בערך פעם בשבוע מונית, משלם לנהג 100 ש"ח, אומר לו 'סגור את החלונות', וצורח עליו בתוך המונית כמו מטורף. פעם אפילו חלון אחד התפוצץ. כשעברתי דירה, הנהג התקשר אליי ושאל אותי מה קורה עם הנסיעה השבועית. הוא התמכר לצריחות שלי ולא היה מוכן לוותר... ובכן, העלו אותי לבמה, בגיל 7 בנתניה, הגעתי למיקרופון והמיקרופון לא עבד. הקהל קרא קריאות מעליבות ואני בכיתי ואבי קנה לי עשרה סברסים. אכלתי ובכיתי. עד היום אני בוכה כשאני אוכל סברס. אני פשוט לא סובל את הפרי הזה, הגרעינים נתקעים לי בשיניים. אני זוכר שאבא שלי ניחם אותי ואמר 'גם את צ'פלין זרקו מהבמה בתחילת הדרך. מכישלונות נבנים, אתה תראה שיום אחד תגיע לאוסקר'. והוא הלך לעולמו. כן גם הוא. למה הם מתעקשים למות? לא הגיע הזמן להפסיק עם המנהג המגונה הזה? אבא שלי תמיד אמר לחשוב חיובי"."לחשוב חיובי"
את ההצלחה והפריחה של השנים האחרונות זוקף בראבא ל"משהו שחוק מאוד. 'חשיבה חיובית', הקלישאות שקוראים בעיתוני נשים, בתור לרופא". הוא מעיד על עצמו שתמיד היה אדם ציני וסרקסטי, "כדרכם של תל אביבים. את מכירה בוודאי את הסיפור על תל אביבי אחד שמחפש חניה שעות ולא מוצא. בסוף הוא פונה לאלוהים – סדר לי חניה ואני אהיה אדם טוב, אתרום לעניים – איך שהוא אמר את זה התפנתה חניה. אז הוא חוזר לאלוהים 'תודה לא צריך, הסתדרתי לבד'. שני דברים משמעותיים שינו את חיי לטובה – האחד, מטפלת נפלאה ושמה יולה, והשני ראיון שבו שמעתי למה מייחס רוכב האופניים לאנס ארמסטרונג את הצלחתו בהבראה ממחלת הסרטן שבה חלה לפני שהיה אלוף עולם. מישהי אמרה לו 'תחשוב חיובי, תראה את עצמך בריא, תראה את עצמך מטפס על האוורסט, תודה על מה שיש, תאמין בכוחך, גרש כל ציניות, צור את המציאות שלך'. בקיצור, כל הקלישאות שנמאס לנו לשמוע. כיוון שמדובר בחיים או מוות והטיפולים הכימותרפיים לא עזרו, הוא עשה כל מה שהיא אמרה לו, בלי ספקות, בכוונה מלאה, והפך מחולה סופני לאלוף עולם. זה ריגש אותי, זה העיר אותי, שמעתי פעמון מצלצל. נעשיתי קשוב יותר, פחות ספקן, תמים יותר, החלטתי לבדוק דברים חדשים. לא לפחד. להפסיק לרצות את כולם. פתאום הכל קיבל משמעות חדשה והכל היה לפתע מדויק יותר. ומפה ברכה הביאה ברכה. עובדה, תראי אותי, אני הישראלי היחיד שהפסיד גם לאירני וגם ללחיאני. ארמסטרונג גם דיבר בראיון החושפני – שבזמן שהיה חולה הוא היה מונע על ידי פחד. כל הזמן הפחידו אותו שאם הוא לא יעשה עוד ניתוח מסוכן, שהיה כנראה הורג אותו, הוא ימות. התחיל להשתלט עליו ייאוש, התריס עמד להיסגר ואז קרה לו הנס של 'החיוביות' וכל השאר היסטוריה. משום מה זה עשה לי אסוציאציה על העם שלנו, שמפחידים אותו כל יום, שעושים לו שטיפת מוח, שאי אפשר אחרת, שאי אפשר שלום וצריך להתכונן למלחמה. ואנחנו אומרים לעצמנו 'מה אנחנו מבינים? מי אנחנו בכלל? אין ברירה, נגזר עלינו'. אוספים קופסאות שימורים, אנרגיה של ייאוש, במקום להאמין שבכוחנו לשנות את המצב. על קוטג' יצאנו להפגין ועל מלחמה אנחנו יושבים בבית ורואים 'רוקדים עם כוכבים' עם הישיש מ'זהו זה'. הרי הילדים שלנו ישלמו את המחיר. עורו יהודים עורו! טוב, נסחפתי שוב לרצינות של המטיף האינפנטלי שבתוכי. אבא שלי היה אומר 'תזכור את המתכון הקווקזי לאושר, תשקיע מאמץ אדיר בשטויות ומהדברים החשובים באמת – תתעלם".
ובכל זאת, אתה מזוהה עם "הישראלי היפה", דמות ישראלית, שורשית וערכית. ההחלטה לככב בקמפיין של אל על נראית טבעית ומתבקשת.
"אל על בשבילי זה לאומיות, שורשיות. בלי ציניות. בטוח יותר, בבית יותר. אני ישראלי מורעל. אשתי הראשונה גרה בממפיס. היא אמרה 'או שתבוא לגור איתי באמריקה, או שנפרד'. באתי לנסות לגור שם ואחרי שבועיים וחצי חזרתי. אם אני נשאר ללא השפה וללא הרוח הישראלית אני לא מסוגל לנשום, וזו אולי הסיבה שלא ניסיתי לפתח קריירה בינלאומית. לאחרונה קיבלתי מחו"ל הצעה לעשות סדרה וסרט – אבל סירבתי. אני לא יכול ליצור ולשחק בשפה אחרת. העברית זה הנוף שלי. תחושת ביטחון. חמימות. רק טבעי לי הקמפיין הזה. ההצעה של אל על החמיאה לי מאוד. קיבלתי כמה הצעות לקמפיינים בשנה האחרונה אבל בחרתי באל על. זו הייתה החלטה טבעית ומשמחת בשבילי".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 5 שנים?
"בריא, אני מקווה. האמת שהחלטתי לעלות על הבמה ערב אישי שאני אכתוב – מצחיק, אבל אני רוצה לא רק לשעשע, אלא גם לחלק עם הקהל משהו בעל ערך לחיים שלנו, למקום הזה. אשמח לעשות עוד סרט משמעותי, אשמח לחזור לטלוויזיה לאיזה 'לייט נייט' שמח ובוגר. אני מקווה להמשיך להתפתח כבן אדם, כי אצלי הכל בדרך הארוכה והקשה והתעוררתי רק לא מזמן, אני בערך בן 5 עכשיו. ושיהיה שקט בארץ, כבר אמרתי...?".
5 עובדות שלא ידעתם על שלמה בראבא
1. בגיל 13 זכה מקום ראשון בתחרות אקורדיון בעמק חפר
2. שמו שלמה ניתן לו על שם הסבא שלו שנספה בשואה, הרב שלמה חסיד
3. היה חניך מצטיין בקורס טייס עד שהודח מהקורס ב־1968
4. גר שנתיים עם סוס במסגרת פרויקט ניסיוני (!)
כרטיס ביקור - בראבא נולד ב־1950 וגדל בנתניה / את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד מרכז / עם שחרורו למד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב / בשנות ה־70 היה חלק מפרויקט נולה צ'לטון בקריית שמונה / מ־1978 הופיע ב"זהו זה" עם מוני מושונוב וגידי גוב, ושם לראשונה נוצרה דמותו של "יאצק", כפרודיה על חלוץ ציוני עם כובע טמבל ושפם / הופיע בטלוויזיה ובהצגות תיאטרון (תיאטרון חיפה, הבימה והקאמרי).
פורסם באטמוספירה גיליון 168 יולי 2012
תגובות
הוסף רשומת תגובה