פעם הייתי הילד הזה
"פעם הייתי" הוא אולי הסרט האישי והמורכב ביותר של הבמאי אבי נשר. זהו סיפור התבגרות בתוך עולם טעון של ניצולי שואה בעיר התחתית של חיפה בשנות השישים. המבקרים רואים בו את הפרק השלישי בטרילוגיה: סוף העולם שמאלה (מ־2004 שעוסק בעדות), סודות (מ־2006 בדת) וכעת סרט שבמרכזו ניצולי שואה וצברים. ונשר מסכים עם האבחנה הזאת, "אלה שלושה אלמנטים של המיתולוגיה הישראלית"
לגבי "פעם הייתי", לראשונה קיימת תמימות דעות לגבי סרט בבימויו אבי נשר, הקהל אוהב את הסרט וגם הביקורות מהללות. המבקרים אף רואים את הפרק השלישי בטרילוגיה הכוללת את "סוף העולם שמאלה" (מ־2004 שעוסק בעדות), "סודות" (מ־2006 בדת) וכעת סרט שבמרכזו ניצולי שואה וצברים. "אלה שלושה אלמנטים של המיתולוגיה הישראלית", אומר נשר.
נשר (57) נשוי לצלמת (איריס נשר) ואב לשני ילדים חזר לפני כעשר שנים מארצות הברית, שבה עבד שנים רבות כתסריטאי, במאי ומפיק. "היה לי חשוב שילדי יחיו בארץ. גדלתי בארץ זרה, כי כשהייתי בן 12 הורי לקחו אותי לניו יורק ושם גדלתי כבן של מהגרים. לא רציתי שילדי יהיו בנים של מהגרים".
האם יש הבדל בין עשיית סרטים בארצות הברית לבין עשיית סרטים בארץ?
"בארצות הברית עשיתי הרבה סרטי מדע בדיוני אבל אני מחובר לכאן. כאן הוא ביתי וכאן המשפחה שלי ומכיוון שהסרטים שלי משקפים את החיים שלי, אני חייב ליצור כאן".
זה אולי סרטך האישי ביותר.
"גם 'הלהקה' היה סרט אישי אבל הוא עסק בצברים, בצבא - נושא כל כך ישראלי. הסרטים שלי משקפים בדרך כלל את החיים שלי. אני תמיד מזדהה עם הגיבורים, והחיים, כידוע, הם סיפור מורכב. בסרטים הראשונים שלי אין מבוגרים. אין הורים. הנעורים והישראלי החדש הם המרכז. כאן אני חוזר לבית ההורים, והיום אני יודע שהיינו ילדים שחטאו כלפי הוריהם. התביישנו. לא הכרנו את ההורים שלנו באמת, חשנו ריחוק כלפיהם, אולי משום שגידלו אותנו על משהו לא נוח, לא שרירי, לא צברי, לא ידענו את האמת. היה שם חור שחור. זה היה בלתי נמנע, במקום שצריך להקים חברה חדשה. מבחינתנו היה חיפוש מתמיד אחר אלטרנטיבות.
"הדבר מתמצה בשיחה שבין אריק לאבא שלו בסרט - האשמה מרחפת מעל ראשיהם של אלה שבאו 'משם'. אלה ששרדו ודאי עשו משהו כדי לשרוד - היו קאפו, זונות או פגעו במישהו אחר. כל אחד נחשד. מי ששרד עשה משהו לא מוסרי. היתה תמיד הסתתרות, היה פחד. אי אפשר להעלים את המציאות הזאת. היא היתה נוכחת".
ועם זאת יש כאן סוג של געגוע.
"נכון. אמנם אני לא רואה עצמי כאדם נוסטלגי אבל בכל זאת אני חש געגוע. חיינו בעולם של מהגרים וההבנה שלנו היתה מוגבלת. על העטיפה המקורית של הספר 'בית הבובות' של ק. צטניק למשל, היתה אשה חשופת חזה. הנוער שאב חלק גדול מ'הידע' שלו על השואה מעובדות מהסוג הזה. היה בזה משום עיוות. ועם זאת בהחלט יש כאן מעין התרפקות על הצניעות, ההססנות, הגישושים העדינים, אהבה ראשונה, אהבה חופשית. גם הגעגוע לעולם של אגדה ופנטזיה כביכול אמיתי לחלוטין: בחיפה היה בית קולנוע שנוהל על ידי שבעה גמדים, והיתה ניצולת שואה שנאחזה כמו קלרה אפשטיין בהומור כדי לשרוד, וכמובן היה אדם מלא חמלה כמו יענק'לה ברייט השדכן".
את "פעם הייתי", סרטו החדש של אבי נשר, ראיתי פעמיים. פעם ראשונה לפני השיחה עם נשר ופעם אחריה. פעמיים התרגשתי וצחקתי באותה מידה.
"פעם הייתי" הוא סיפור התבגרות רגיש שמתרחש במקביל לעולמם הכואב והטעון של ניצולי השואה, בשנות השישים בעיר התחתית של חיפה. הצבר, הנער אריק בורשטיין (תובל שפיר) מוביל את הצופה בין הדמויות הסובבות אותו, שכביכול אמורות להציג את המציאות הישראלית החדשה. הוא זה שמספר את סיפורם: אביו (דב נבון) ש"בא משם", אמו (ירדן בר כוכבא), בת הקיבוץ שאמורה לייצג את העולם השורשי הישראלי, השדכן יענק'לה ברייד (אדיר מילר, בתפקיד ראשי בדמות מדויקת ומרגשת), מנהל עסקים מפוקפקים משהו במשרד חשוך, קלרה (מיה דגן), ניצולת שואה מרומניה, שבדירתה מתקבצים כדי לשחק משחקי קלפים אסורים, הספרן הבודד מאיר (דרור קרן ) ואהבתו הנכזבת לקלרה.
מהמרים, זונות, מבריחים, בית קולנוע המנוהל על ידי שבעה גמדים מקורבנותיו של מנגלה ושמקרין "רק סרטי אהבה", סרטים הודיים ותורכיים, הנערה הפרובוקטיבית תמרה (נטע פורת), שמגיעה מאמריקה ומביאה את בשורת האהבה החופשית ושרפת החזיות, השכנים המזרחים וחבריו לצופים. לגבי "פעם הייתי", לראשונה קיימת תמימות דעות לגבי סרט בבימויו אבי נשר, הקהל אוהב את הסרט וגם הביקורות מהללות. המבקרים אף רואים את הפרק השלישי בטרילוגיה הכוללת את "סוף העולם שמאלה" (מ־2004 שעוסק בעדות), "סודות" (מ־2006 בדת) וכעת סרט שבמרכזו ניצולי שואה וצברים. "אלה שלושה אלמנטים של המיתולוגיה הישראלית", אומר נשר.
נשר (57) נשוי לצלמת (איריס נשר) ואב לשני ילדים חזר לפני כעשר שנים מארצות הברית, שבה עבד שנים רבות כתסריטאי, במאי ומפיק. "היה לי חשוב שילדי יחיו בארץ. גדלתי בארץ זרה, כי כשהייתי בן 12 הורי לקחו אותי לניו יורק ושם גדלתי כבן של מהגרים. לא רציתי שילדי יהיו בנים של מהגרים".
האם יש הבדל בין עשיית סרטים בארצות הברית לבין עשיית סרטים בארץ?
"בארצות הברית עשיתי הרבה סרטי מדע בדיוני אבל אני מחובר לכאן. כאן הוא ביתי וכאן המשפחה שלי ומכיוון שהסרטים שלי משקפים את החיים שלי, אני חייב ליצור כאן".
זה אולי סרטך האישי ביותר.
"גם 'הלהקה' היה סרט אישי אבל הוא עסק בצברים, בצבא - נושא כל כך ישראלי. הסרטים שלי משקפים בדרך כלל את החיים שלי. אני תמיד מזדהה עם הגיבורים, והחיים, כידוע, הם סיפור מורכב. בסרטים הראשונים שלי אין מבוגרים. אין הורים. הנעורים והישראלי החדש הם המרכז. כאן אני חוזר לבית ההורים, והיום אני יודע שהיינו ילדים שחטאו כלפי הוריהם. התביישנו. לא הכרנו את ההורים שלנו באמת, חשנו ריחוק כלפיהם, אולי משום שגידלו אותנו על משהו לא נוח, לא שרירי, לא צברי, לא ידענו את האמת. היה שם חור שחור. זה היה בלתי נמנע, במקום שצריך להקים חברה חדשה. מבחינתנו היה חיפוש מתמיד אחר אלטרנטיבות.
"הדבר מתמצה בשיחה שבין אריק לאבא שלו בסרט - האשמה מרחפת מעל ראשיהם של אלה שבאו 'משם'. אלה ששרדו ודאי עשו משהו כדי לשרוד - היו קאפו, זונות או פגעו במישהו אחר. כל אחד נחשד. מי ששרד עשה משהו לא מוסרי. היתה תמיד הסתתרות, היה פחד. אי אפשר להעלים את המציאות הזאת. היא היתה נוכחת".
ועם זאת יש כאן סוג של געגוע.
"נכון. אמנם אני לא רואה עצמי כאדם נוסטלגי אבל בכל זאת אני חש געגוע. חיינו בעולם של מהגרים וההבנה שלנו היתה מוגבלת. על העטיפה המקורית של הספר 'בית הבובות' של ק. צטניק למשל, היתה אשה חשופת חזה. הנוער שאב חלק גדול מ'הידע' שלו על השואה מעובדות מהסוג הזה. היה בזה משום עיוות. ועם זאת בהחלט יש כאן מעין התרפקות על הצניעות, ההססנות, הגישושים העדינים, אהבה ראשונה, אהבה חופשית. גם הגעגוע לעולם של אגדה ופנטזיה כביכול אמיתי לחלוטין: בחיפה היה בית קולנוע שנוהל על ידי שבעה גמדים, והיתה ניצולת שואה שנאחזה כמו קלרה אפשטיין בהומור כדי לשרוד, וכמובן היה אדם מלא חמלה כמו יענק'לה ברייט השדכן".
ההבנה משתנה?
"כשאתה אבא אתה מבין את הנעורים באופן שונה ואתה מבין גם את ההורים שלך בצורה שונה. אני אוהב לעסוק במצבים שלקוחים מהחיים ומציגים סיטואציות קיצוניות. הסרטים שלי כולם יכולים להיות מוגדרים כריאליזם סוריאליסטי. אני חושב שקולנוע הופך למעניין אם יש בו שילוב בין ריאליזם ובין פנטזיה וקסם. עם כל המורכבות מבחינתי לא היתה לי דרך אחרת אלא לעשות את הסרט הזה".
פורסם ב"אטמוספירה", גיליון 144 אוגוסט 2010
טוב לראות שיוצאים עוד דברים בארץ חוץ מיובל המבולבל (שהקטנה שלי מכריחה אותי לראות איתה בלופים). סוף העולם שמאלה היה סרט מעולה וגם 'פעם הייתי' נשמע מבטיח.
השבמחק