"להאזין
לקולנוע - להקשיב לסרט ולראות את המוזיקה"
המפגש בין תזמורת המהפכה וסרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים" אינה רק חוויה אסתטית או מחווה קולנועית, אלא תזכורת: האדם, גם בעידן המודרני, ממשיך לחפש קצב אנושי בתוך רעש המכונה. המוזיקה החיה אינה רק ליווי, אלא פרשנות מדגישה את האבסורד שבשגרה התעשייתית, ואת מןהבדידות האנושית שנשארת בעינה גם בעידן דיגיטלי / דבורה פישמן
רועי
אופנהיים (אחד משני המנהלים האמנתיים של תזמורת המפכה), תוהה בתחילת הערב מדוע אי
אפשר "להאזין לקולנוע - להקשיב לסרט ולראות את המוזיקה (או
ובמילה אחת: לחייך)."
ואכן, המפגש
בין תזמורת המהפכה לבין סרטו האיקוני של צ’רלי צ’פלין, "זמנים
מודרניים", מצליח להוכיח עד כמה יצירה גדולה באמת אינה מתיישנת היא רק מחליפה
הקשר. המוזיקה החיה אינה רק ליווי, אלא פרשנות: היא מדגישה את הקצב המטורף של
המכונה, את האבסורד שבשגרה התעשייתית, ואת הבדידות האנושית שנשארת בעינה גם בעידן הדיגיטלי.
דווקא היום, כשהאדם שוב נמדד על פי תפוקה, על המהירות שלו והביעילות, דמותו של הנווד, "המצאתו"
המופלאה של צ'פלין, אינה שייכת לעבר, אלא מהדהדת את ההווה.
הסרט, שנוצר ב-1936, בעידן של מפעלים ופסי ייצור, מציג מציאות חדה גם של עולמנו
שלנו - עולם של אלגוריתמים, מסכים ולחץ מתמיד להספיק עוד ועוד.
תזמורת
המהפכה בחרה בדיוק 90 שנה לאחר שיצירת המופת של צ'רלי צ'פלין - "זמנים מודרניים". הסרט מוקרן על מסך
ענק בליווי התזמורת, שמבצעת את הפסקול המקורי והסימפוני בנגינה חיה. הסרט מוקרן
כולו לצד ביצוע חי והקהל אינו רק צופה הוא שותף. הצחוק מתפרץ, והחיוכים לא יורדים
מהשפתיים - אך הם נושאים איתם גם רגעי של אי־נחת; כי לעתים ההומור הפיזי מתגלה
ככלי ביקורתי חד מתמיד.
בעת
יצירת הסרט ביקש צ'פלין משותפיו לכתיבת הפסקול (אלפרד ניומן, אדוארד פאוול
ודייוויד רקסין) להלחין מוטיב אהבה בהשראת המוזיקה של פוצ'יני. הנעימה הזו 'קיבלה
מילים' רק בשנת 1954 - 18 שנה אחרי צאת הסרט. למרות
שהסרט יצא כמעט עשור לאחר כניסת הקולנוע המדבר, צ'פלין בחר במודע בפסקול סימפוני
ובמיעוט דיבור.
"זמנים
מודרניים" היה אחד הסרטים האילמים האחרונים שנוצרו בהוליווד והסרט האילם
האחרון של צ'רלי צ'פלין. הסרט אמנם מלווה במוזיקה ובקטעי דיבור קצרים, אך עצמו
שותק לאורך הסרט ורק בסופו הוא פוצח בשירה, ושר את השיר, המוכר לנו כטטינה, אבל
בג'יבריש. השירה אינה בעלת משמעות מילולית היא בג'יבריש (לאור
חששו של צ'פלין שדיבור יפגע בקסמה של דמות הנווד ובהזדהות עימה בקרב צופי הקולנוע
שאינם דוברי אנגלית).
צ'פלין מציג בסרט קונפליקט בין האנושי לטכנולוגי דרך הפסקול: דרך השימוש במוזיקה
ובדיבור: קולות אנושיים נשמעים בו רק דרך מכשירים (רמקולים, רדיו, מסכים). הרגש
והאנושיות נשמרים במוזיקה ובפנטומימה, ואלה בעיקר קורים בחלקו השני של הסרט שמוקדש
ל"סיפור אהבתו" לנערה ש"הציל" מידי השוטרים לאחר שגנבה ככר
לחם – והוא זה שנלקח בעצמו למעצר.
כך, מה שנדמה בהתחלה כמחווה נוסטלגית לקולנוע האילם, מתגלה מהר מאוד כחוויה עכשווית להפליא.
90 שנה
לסרט המופת "זמנים מודרניים"
מנצח: רועי
אופנהיים | ניהול אמנותי: זהר שרון ורועי אופנהיים
מועדי
המופעים: תל אביב:האופרה הישראלית | 19.2 (20:00),
22.2 (20:00)/ הרצליה: היכל אמנויות הבמה | 7.3 (18:00), 8.3 (20:30) / חיפה:
אודיטוריום חיפה | 18.4 (21:00)
תגובות
הוסף רשומת תגובה